מאפה המחבת של תיאודורה

ישבנו עם יוג'ין על שתי אבנים במרומי גבעת פסולת המכרה שמעל הכפר ובענף הדק שרטטתי קווים בחומר השחור שבעיקרו אבנים ובחלקו אדמה. מאחורינו ההר התלול בשפעת יערותיו שנמוגים בתוך ענן, וכך גם מלפנינו מעבר לנהר. בין לבין בעמק הצר הכפר שמתחתינו, הנהר, והענן הכהה, הכבד שיושב בין ההרים והופך את האויר לרסס רטוב ואפור. קייץ בצפון רומניה.

אחרי שצ'אוצ'סקו הופל, כל המכרות שלאורך העמק נחסמו. פתאום זה כבר לא היה כדאי. אבל כשחסמו בחיפזון לא טרחו מעבר לבנית קיר בטון בפתח המכרה, וכעת המכרה מוצף כולו. אולמות אולמות ענקיים של מים. אחרי שבוע של גשמים כאלה כמו היום מגניבים בני הכפר מבטים מודאגים אל ההר שמעליהם. כל שנחוץ היא התמוטטות קלה בתוך המכרה הנטוש - ובום! כל הכפר מוצף. מליוני מטרים מעוקבים של מים יעיפו את הקיר החוסם כמו נייר ואחריו את הכפר כולו. 

הנהר, שעל גדתו הכפר, זורם בזרם מהיר ושקט. המים החומים כבר הגיעו לתחתית שקי הבוץ שהוערמו לאורך גדותיו למניעת הצפה. הגשם לא מפסיק שבוע. הכביש אל הכפר נסחף והגענו כולנו בדרכי עקיפין במכוניות שמקפצות על שברי אספלט ,אבנים שהגיעו עם הזרם ופלגי בוץ צעירים ומהירים. הודיעו ברדיו שהכפרים באיזור כולו מנותקים בגלל השיטפונות.
בהפסקה הקלה בגשם עלינו וטיפסנו על הגבעה השחורה המאיימת מאחורי הכפר. קצת לצאת לפני שיתחיל הגשם מחדש.

"אתה רואה את עמודי החשמל האלה שחוצים את העמק?״, אמר יוג׳ין, ״שמו אותם פה כשבנו את המכרה. היתי ילד. אולי בן 10. עד אז לא היה פה חשמל. גם לא מים זורמים. בימי ראשון הפועלים נסעו, אז המצאתי משחק מעניין. אומגה מצד אחד של העמק לצד השני על חוטי החשמל. הייתי שובב. אמא שלי? היא עודדה אותי להצטיין בכל ולשאוף גבוה. היו ילדים שחטפו מכות בבית על תרגיל האומגה. אבל זה היה כף."

"הנהר הזה היה מלא אז בדוברות עצים. ככה השיטו אותם מהיערות למנסרה. פועלי ההשטה היו צריכים להיות מאד זהירים. לא תמיד הם הצליחו להוציא בזמן את היד או הרגל מבין הקורות המתנגשות ואצלנו בכפר היו כמה וכמה חיגרים ופיסחים מהעצים האלה. זה היה שייט של שבוע. בחופש הגדול היינו אורזים תרמיל אוכל ומקבלים טרמפ על דוברות העצים העירה. ככה חבר שלי נהרג. חזרנו בטרמפים."

"בגיל 16 החלטתי לברוח מרומניה. אמא שלי עודדה אותי. רצתה שאחיה יותר טוב ממנה. תפסו אותי בגבול, הכניסו לי מכות רצח וישבתי בבית הסוהר חודש. אתה יודע מה זה בית סוהר רומני? אבל בגלל שהייתי ילד ואבא שלי היה ראש הכפר שחררו אותי בסוף. בגיל 17 ברחתי שוב. הפעם הצלחתי וגם הגעתי לאמריקה. עבדתי בכל דבר ושלחתי כסף הביתה. חלק ממנו גם הגיע. מזה ההורים שלי הרחיבו את הבית כמו שאתה רואה." 

די חם. הגשם התחדש והתחלנו להחליק ולרדת חזרה לכפר. הפשפש הקטן ליד שערי העץ שדרכם נכנסות העגלות והמכוניות לחצר היה פתוח. כל האורחים ישבו על הספסלים והכסאות המאולתרים מתחת לסככת הפח הגדולה בכניסה לבית (יחד עם המכוניות), ליבו את הגחלים בגריל, הקציפו שום מרוסק לסטייקים, עישנו, שתו ליקר אוכמניות תוצרת עצמית ודיסקסו האם נוכל לצאת מפה מחר או שאנחנו תקועים. עצי התפוח והאגס הגבוהים שמסביב זירזפו מים ללא הפסק. 

"ביקרתם כבר את ההורים שלי? בואו, בואו. רק אקח מפתח ופנס״. 

מאוזולאום קטן מתגלה בין השיחים במורד. צריך לפתוח את דלת הברזל. שני קברי בטון גדולים בגובה אדם בתוך הביתן שמוסתר בין העצים. בית המגורים עשוי עץ אבל את המאוזולאום בנה יוג'ין מבטון. לנצח.

"כל שנה אני מוכרח לבוא לבקר. מפה בא הכוח שלי. יותר משלושים שנה בקליפורניה, אבל עכשיו כשיש לי כסף כל שנה אני בא. אף אחד לא גר פה היום. השכן ואשתו מחזיקים לי את הבית. זה הפרות שלהם שאתם רואים פה על המדרון. כשאני מגיע כל המשפחה והחברים מוזמנים לסוף שבוע. כולם באים." 

וכולם באו. עם סלים מלאים מהבית וארגזי שתיה שקנו בדרך.

הגשם ממשיך ומתחזק והערב יורד. עכשיו קיץ, ויוג'ין הבטיח לעצמו עוד בקליפורניה שכולם ישבו סביב המדורה. אז מה אם יורד גשם. יריעת פח גלי מופיעה ומונחת על העשביה הגבוהה בתוך הבוץ, עליה מושלכים בלי חשבון בולי עץ מבוקעים שהוכנו לתנורים של החורף. השכן, במעיל גשם של דייגים ומגפי גומי, שופך כמויות של דלק על העצים ויש מדורה. ענף אורן נכרת ללא טכסיות יתרה ומושלך על האש שיהיה ריח טוב. גשם זלעפות. אש ומים.

את אשתו יוג׳ין הכיר באינטרנט. צעירה מקומית מכפר אחר שלמדה בתיכון בעיר והחליטה שיהי מה - היא מוכרחה לצאת מזה. אם לא לבדה אז בנישואין. הם התחתנו לפני שנתיים.

במיטה הרכה ליד האח הלוהט, שהודלק במיוחד בשבילנו, שומעים עדיין את האורגן והגיטרה, את השירים ואת פיצפוצי הבשר על האש. 

תיאודורה קמה ראשונה. היא החותנת, היא האמא, והאחריות עליה. מה גם שהיא מאד נרגשת ואין לה סבלנות לישון. מחר היא טסה בפעם הראשונה. לאמריקה. הבת שלה רוצה את אמא לידה. הם יבואו כל שנה לבקר. בחוץ גשם וכולם עוד ישנים, אבל היא חייבת להכין את הספציליטה שלה לארוחת הבוקר. הבצק כבר הועמד לתפיחה ראשונה כשעוד נשים מצטרפות לעזרה. גוש הגבינה הגדול מתפורר לקבוצות ומוחבא בגבעות הבצק הקטנות שמסודרות על משטח העץ לתפיחה השניה. בינתיים שותים קפה, חותכים, שוטפים ומפטפטים. המחבתות מוכנות על האש לקבל את העוגות שבדרך בקול תוסס. כעת השלב העדין. להפוך מצד לצד, לא לשרוף אבל לטגן עד לאפיה מלאה וזהובה. ריח הקפה והטיגון יחד עם קולות הצחוק והפטפוט ממגנטים אליהם את כל מי שעדיין לא קם. בפתח המטבח החמים מצטופפים כל האורחים בציפיה רעבה והנג-אובר קשה. אחד אחד יוצאים מהבילים המאפים מהמטבח אל שולחן האוכל הגדול.

"קחו, קחו, שלא יתקרר. יש לכם כוסות לקפה? תיכף יגיע עוד". 

מאפה גבינה חם בבוקר גשום. גן עדן בעין הסערה.

- איך עשית? 

- אה, זה פשוט. 

שעה לקח להוציא ממנה את המתכון. 

- איזו גבינה? 

- גבינת פרה. 

- מה גבינת פרה? יש הרבה. איזה לבקש בסופר? 

וככה זה נמשך עד שהיה לי משהו ביד שיכולתי לנסות אחר כך בבית. ומהנסיון יצא ככה: 

מאפה המחבת של תיאודורה 

מרכיבים לבצק: 

1 ק"ג קמח 

2 ביצים 

1/4 כוס שמן 

50 גר' שמרים טריים או 2 כפות שמרים יבשים 

2.5 כוסות מים 

1/4 כוס סוכר 

מרכיבים למילוי: 

1/2 ק"ג גבינת טבורוג יבשה, גבינת קאש או טיב טעם או גבינה יבשה ללא מלח אחרת. 

קמצוץ מלח

1/2 כוס סוכר (אפשר יותר לפי הטעם) 

הכנה: 

לשים את הבצק ומעמידים עד שתופח כפול מנפחו. 

מרדדים ומחלקים לדיסקיות בקוטר 15 ס"מ בערך ועובי 1 ס"מ. (יוצא בערך 10) 

מערבבים את חומרי המילוי ומחלקים אותו על מחצית ממספר הדיסקיות. 

מכסים עם הדיסקיות הנותרות ומהדקים מסביב היטב שהמילוי לא יצא. 

מתפיחים שוב עד להכפלת הנפח. 

 מטגנים כל מאפה במחבת מכוסה על אש נמוכה עד שמזהיב קלות. הופכים ומטגנים כנ"ל. 

מגישים חם

להמשך...

מה שקולטת המצלמה בדרך

"הצילום הכי טוב שלי הוא זה שלא צילמתי".

במילים אלה פותח כל צלם את תאורי הרפתקאותיו.
הרבה צילומים כאלה יש אצלי, רק שאותם אני מתקשה להראות לאחרים. והרי מהות הצילום היא להראות. בעיה.
אבל לא אלמן ישראל.
כשמשוטטים בארץ תמיד צצות מול עיניך הפתעות משעשעות ומעניינות בדיוק בשעה שאינך מוכן ובמקום שלא חיכית.
מזל שלפעמים יש בידי מצלמה. או לפחות סלולרי.

יש שמנסים למכור חלום (סנט ג'ין)

ויש שמוכרים מציאות (בצת)

יש שמנסים להכנס (מוזיאון ת"א)

יש הרוצים לצאת (חוף בצת)

ויש את אלה שתמיד חייבים לעקוף (יובלים)

יש שמחפשים במרחק (כפר מנדא)

יש שמביאים הכל אליהם

ויש גם את אלה שלא צריכים הרבה (חוף בצת)

אבל תמיד יש מי שיבהיר את דעותיו לאחרים...(פרדיס)

ויש המנחים חתולים וכלבים במקום קדוש

להמשך...

הבזקים מתל אביב באמצע המאה ה-20

1. ישי גר בשטריקר. בבוקר, כשהקייץ כבר לוהט על תל אביב, אבא של ישי לובש לבן ומתישב ישיבה מזרחית במרפסת המוצלת כשפניו מזרחה אל הבוסתן. אבא של ישי פורש את הגווילים לפניו, טובל את קולמוסו, וכותב בתורה אות אחר אות. לפני השם המפורש הוא קם, נוטל ידיו וחוזר לכתיבתו. אצל ישי בחצר הקייץ נעים. אצל ישי בחצר הרוח קלילה, בצל העצים וריחות הדרים. לחצר של ישי לא מגיעה המולת הרחוב ובהילותם של אנשים. בחצר של ישי שורה השכינה. בערב, אמא של ישי מגישה לימונדה לילדים במרפסת המוצלת הפונה לבוסתן. 2. יוסף מוכר עיתונים. ליוסף אין רגליים. על המדרכה ליד המכולת של סאקר בפינת בן יהודה וירמיהו יושב יוסף בתוך התלת אופן. מלפניו הפדלים לידיים, מעליו גג ברזנט ועל מותניו תיק מעור. מאחוריו ערמת העיתונים שטרם סידר ומלפניו סל מלא "מעריב" למכירה. בימי שישי כשהאופניים כבדים מאד מתגייסים השכנים מחנויותיהם להעלות את יוסף למדרכה. כשנגמרים העיתונים מתכופף יוסף אל ידיות הפדלים ומדווש הביתה. כמה קל התלת אופן. 3. גרעינים. המדרכה שליד המכולת של סאקר רחבה. יש בה מקום גם לסופיה. אשה קטנה עם שמלה פרחונית דוחפת את העגלה שלה מהכביש אל המדרכה. גרעינים שחורים, גרעינים לבנים, גרעיני אבטיח, בוטנים. הכל חם וטרי. חמישה גרוש. סופיה מוציאה ריבוע נייר עיתון, מסובבת אותו במומחיות לקונוס יציב ומושיטה גרעינים ריחניים בחיוך של טוב. 4. קסאטה. בפינת המשביר ודרך יפו מתקבצים הקונים סביב מוכר הגלידה. רק הגיע. עוד עשר דקות. הגלידה עוד לא מוכנה. על סבל האופניים יש קופסא, בתוך הקופסא קרח, בתוך הקרח סיר עם ידית מסתובבת ובתוך הסיר - גלידה מסטיק. מוציא האיש וופל מהסל שעל הראמה, יערום עליו מהגלידה ויכסה בעוד וופל. עיני הכל בילד הראשון שמלקק. חם בקייץ. 5. חומוסל'ה. בחלוק לבן ומצנפת עומד לו חומוסל'ה בפינת וייצמן. לידו אופניים ועליהם סיר מלא גרגרים כתומים חמים וריחניים. מלח? הוא שואל. בקייץ חומוסל'ה מוכר תירס. תירס חם עטוף בעליו לילדים שמחכים כבר זמן רב שיתבשל. 6. דבר. הארץ. הבוקר רק עלה, שקט ברחוב. מחלק העיתונים חולף בדהרה באמצע הכביש. יד אחת על הכידון והשניה מושטת אחורה לשלוף גליל של "דבר" ובאותה תנועה לקלוע למרפסת בקומה השלישית. מולו מדווש במהירות המחלק של "הארץ". אחד אחרי השני בדחיפות רבה עפים העיתונים בחללו של הרחוב וקולות נחיתתם במרפסות הפתוחות הם הקולות של הבוקר. 7. דון הזקן. דון הוא איכר רוסי. הבית של דון הוא צריף עץ מצופה נייר זפת שהרוחות עוברות בקלות בין לוחותיו. הבית של דון נמצא בבור השכן לתחנת הדלק שבירמיהו שנהרסה פעם בשריפה. חצרו של דון מלאה בקרשים, תרנגולות מקרקרות וחפצים אחרים שדון אוסף בשק שעל גבו משיטוטיו ברחובות העיר. דון לבוש ברובשקה שאשתו רקמה לו ונעלי סמרטוטים על רגליו. אי אפשר לפגוש את דון בלי השק. הוא תמיד שמח לספר על כוס תה איך עבד בבנית הנמל ואיך קנה את החולות לבנות בהם בית. כשעוצרת מכונית פאר ונהג עם כובע ממהר לפתוח את הדלת - יודעים השכנים שהבן של דון הגיע לביקור. למחרת, על כוס התה מצחקק לו דון: "תמכור הוא אומר לי. אתה עשיר. תפסיק להתנהג כמו קבצן הוא אומר לי. הוא מתבייש בי.״ -"ואיפה יהיו התרנגולות שלי בדירה החדשה?. הוא לא מבין כלום הבן הזה שלי. יש לי כל מה שאני רוצה. יש לי יותר משיש לו". 8. גשר על הירקון. בונים גשר על הירקון. כביש חדש לחיפה. עוד לא גמרו. בשבת בבוקר מתאספת כל הסביבה לצפות בתחרות. אופנועים כבדים וקלים, ישנים וחדשים מרעימים מנועיהם בחורשה לקראת המבצע. שניים מעזים. הראשון לוקח תנופה ובולם ברגע האחרון. השני מתחיל מרחוק יותר, צובר מהירות וברעם מנוע עולה על הקשת. שקט מוחלט בין הצופים. אף אחד לא נושם. כשמגיע האופנוע לצד השני פורצת נהמה אדירה. הראשון שהעז. הנץ השחור. השני שעובר על הקשת כבר לא מקבל תשומת לב שכזו מהנערות שמסביב. עוד אחד.   9. דייגים. הדייג מסובב את הגה הברזל הגדול וארבעת כבלי הפלדה השקועים במיים נמתחים והולכים. קליק אחרי קליק של סיבוב ההגה מתגלה ועולה לאיטה הרשת המתוחה מגדה אחת של הירקון לשניה. עוד דקה עוד דקותיים והמולת הדגים המפרפרים והמיים הנוטפים מהרשת מטה ממגנטים את העיניים. הדייג ועוזרו כבר בסירה. חותרים למרכז הירקון. במשיכה מהירה פותחים את הקשר בכיס התלוי מהרשת וזרם של דגים שופע לסירה ומפרפר על תחתיתה. קשירה מהירה וחזרה לגדה. הדייג משחרר את מעצור ההגה, הרשת נוחתת ושוקעת במיים ועוזר הדייג ממיין את שפע הדגים. כעת סיגריה וזמן להמתין. בעוד חצי שעה נעלה את הרשת שוב. המון דגים יש היום. המון. 10. קרינולינות. פעם, כשבנו את הבית ביהודה המכבי, בנו לו גם מוסך למכונית. כעת המוסך הוא הבית שלה. אשה מבוגרת לבושה בשכבות של שמלות פרחוניות זרות לגמרי לאופנה של הזמן והמקום. ברחוב היא מסתובבת כשעל חזה מגש גדול רתום לצווארה ועליו בובות. לכל הבובות שמלות קרינולינה צבעוניות שהיא סרגה להן. לא, היא לא מוכרת. אלה הילדות שלה. משוגעת, אמרו, מסכנה. זה מהמלחמה. יום אחד נפתחה במוסך חנות ירקות. הרחוב שינה פניו.

להמשך...

Hora la Prislop הורה לה פריסלופ

בצפון רומניה בפלך Maramureş, במרומי ההרים נמצא Pasul (מעבר) Prislop המהווה גבול בין מחוזות Maramureş ל Bukovina. בחורף מכוסה מעבר ההרים שלג עמוק. אבל בקיץ - בקיץ הכל ירוק, טרי, חדש ורענן והנוף פתוח למרחק.

בכל שנה, ביום ראשון השני של חודש אוגוסט, מתקיים במעבר Prislop פסטיבל ריקודי הורה בשם Hora la Prislop (כן, זה ריקוד רומני. לא בדיוק בצעדי ההורה המוכרים לנו - אבל קרוב).

שבועות לפני, מודבקות מודעות בקליגרפיה יפה המכריזות על הארוע הממשמש ובא. ערב קודם, וגם בבוקרו של היום, מתכנסים המארגנים והאח"מים (השר הממונה, ראשי המחוזות, ראש העיר וכד') בבגדיהם היצוגיים במסעדה של מלון Perla Maramuresului בעיירה הסמוכה Borşa הנמצאת כ 10 ק"מ מערבית לפאס, לרגלי ההר. זהו מלון מעץ, ישן וחורק, בן 3 קומות ושני אגפים, המקושט במיטב עתיקות האיזור. (יש בתוכו אפילו עגלת חציר שלמה). שם דנים הם סביב שולחן עץ גדול ומסיבי, על כוס של יין או ארוחת בוקר כפרית, בסגירת מה שעדיין לא סגור.

משעות הבוקר המוקדמות מתקבצים ובאים במכוניות, משאיות, אוטובוסים ועגלות, תושבי הכפרים והעיירות שבסביבה הקרובה והרחוקה, ממולדובה, בוקובינה וטרנסילבניה, חונים על הכביש היחיד החוצה את הפאס ועל שולי העשב שלידו, סותמים כמעט כליל את הדרך ומתכוננים ליום של הנאה וגאווה מקומית.

מ 10 בבוקר, לאחר שהמכובדים, בבגדי יצוג וסרטים לרוחב חזיהם, נשאו ברכות, עולות ומופיעות הלהקות המקומיות. הבמה היא משטח בטון לא גדול הנמצא במורד אחו ירוק שמשמש היום כאמפיתיאטרון ובימים כתיקונם כמרעה לכבשים. כל להקה מתגאה בריקוד מוקפד המספר סיפור עממי, בתלבושתה המיוחדת, שיריה ונגני הליווי שלה. יש להקות ילדים, להקות נוער, להקות מבוגרים. לכל כפר יש תלבושת שונה במעט מזו של הכפר השכן; לרועים יש תלבושת שונה מאשר לאיכרים ולציידים, ולבנות הצעירות יש תלבושת שונה מאשר לנשים המבוגרות. הנגנים נושאים כלי הנגינה שונים החל בכנורות, כלי נשיפה ותופים וכלה בקרן רועים ארוכה מעץ או מתכת, ומנגנים מוסיקה, המתבססת אמנם על מוטיבים עממיים משותפים ומוכרים לכולם, אך שונה מלהקה ללהקה ומאפשרת הרבה אילתור.
החגיגה הגדולה מתקיימת בעצם לצידי הבמה. שם מתארגנות הלהקות, מתאמנים הנגנים (שגם הם מתהדרים בתלבושותיהם) ומתרוצצים המארגנים. כולם מתערבבים בכולם, אוכלים, שותים, שרים ומפטפטים. איזו הזדמנות נהדרת לאוורר בציבור את הבגדים העממיים וליצור בראש ההר חגיגה של צבעים, תלבושות, צלילים וריחות.

רומניה של היום נמצאת במעבר מהיר מארץ חקלאית למדינת הייטק עירונית. בכפרים ניתן לראות עדיין זקנה המובילה פרה למירעה, אבל גם נערה בג'ינס וחולצת בטן, מחוברת באוזניים לאייפוד ומושכת פרה סרבנית ברחוב (בטח סבתא שלחה אותה. היום התור שלה).
כפרי רומניה מרוקנים כמעט מצעירים, וכשהקשישים הולכים לעולמם נמכרים הבתים כבתי נופש לעירוניים ממעמד הביניים שבאים לסוף שבוע בכפר. שדות המרעה התלולים שפרות כבר לא רועות בהם הופכים אט אט חזרה ליער פרא. תוך זמן קצר חוזר אחו, שדורות עמלו לבראו מעצים, לידי הטבע.
במצב זה משקיעה ממשלת רומניה מאמצים וכסף רב בשימור המורשת העממית. אם בעבר הקרוב המאמץ התרכז באחדות רומניה (שהרי רומניה מורכבת ממחוזות שלא היה ביניהם בהכרח קשר תרבותי), הרי שכעת מתרכז המאמץ בשימור המורשת והגאווה המקומית כשלעצמה. חוגי ריקוד עממי ועבודות יד בכל מקום. פסטיבל Hora la Prislop הוא אחד מעמודי התווך של שימור תרבות האיזור ומתכוננים אליו במשך כל השנה.

משני צידי השביל המוביל מהכביש מתארגן יריד כפרי בו מוכרים הרוכלים מכל טוב - מרתמות לסוסים וציוד לרועים עד כובעי פרווה מרוסיה ומצלמות מסין. ואי אפשר בלי בסטות הבירה הנמזגת כמים והמנגלים המעשנים עמוסי קבב, הנמכר בתריסרים על פיסת קרטון עם חצי לחם שחור.

הקהל מתמקם לו משפחות משפחות על סביהן וטפן. המבוגרים משתרעים על העשב הירוק, לוגמים בירה, אוכלים קבב ונהנים מיום שמש בהיר ואוויר יבש ופריך של מרומי ההרים, והילדים מתרוצצים בין הפרחים והפרפרים ורצים מידי פעם לבדוק את מצב קרוביהם שמתכוננים לעלות לבמה. הכל צבעוני, עליז ושליו.

אין גדרות. אין שערים. אין אנשי ביטחון. שני השוטרים היחידים בשטח מסתובבים בעצלתיים ומפטפטים עם מכריהם. התיירים הספורים נבלעים בקהל. יום של חגיגה רומנית.

עם דמדומי הערב כשאחרוני הרקדנים יורדים מהבמה וכל המופיעים והצופים שבעים מחום השמש, טעם הקבב והבירה הצוננת, מתחילים בעלי הבסטות להתקפל לטנדריהם ומשאיותיהם והחוגגים מתנהלים לאיטם הביתה. למחרת בבוקר נשארו רק כמה יתדות אוהל שנשכחו בין רגלי הכבשים המלחכות. עד לשנה הבאה.

והחיוך על הפנים לא נמחה ימים רבים.

לאלבום התמונות המלא

להמשך...

רפטינג בגנגס עם הצי ההודי

הסתכסכנו עם הסוכן שהשכיר לנו אוטו ונהג לטיול לעמק הפרחים. כשחזרנו סירבנו להשלים את שכרו ובויכוח שהתעורר הוא הציע לנו כפיצוי יומיים בחוף שלו על גדות הגנגס. חוף על גדות הגנגס?!
קצת צפונית מרישיקש, מרחק כחצי יום נסיעה, במקום שהגנגס שוצף בין ההרים, מתחבאים כמה חופי חול זהוב מוקפים יער שלמראם אפשר לחשוב שנמצאים על שפת האוקינוס. בעונה, כלומר אחרי המונסונים, החל מאמצע חודש ספטמבר, מקימים בעלי החוף מחנה אוהלים קטן לעשירי דלהי שהזמינו מקומות זמן רב מראש.

שבוע לפני פתיחת העונה האוהלים כבר הוצבו, והטבחים והמשרתים כבר גמרו להכין את המקום. אף אורח עוד לא הגיע. בחרנו אוהל, המשרתים רצו וקבעו לנו שולחן וכסאות שרגליהם בתוך המים, כוסות משקה קל, תה וחטיפים הוגשו, והערב החל לרדת. שלווה ושקט של הרים ונהר ויער.

מתוך הדימדומים צעדו לחוף כמה דמויות, לבושות בחליפות צלילה שחורות. טוב. אנחנו לא לבד. אחרי שהדמויות התמקמו באוהלים והחליפו בגדים הם ירדו לחוף והחלו בהכנות לקומזיץ. זה הודו. החביבות והסקרנות לא ישאירו אותנו בצד. מיד צורפנו למעגל שמסביב למדורה, אכלנו, לגמנו וויסקי ושרנו שירי עם הודיים.
"מחר אתם על הסירה איתנו".
מה מחר? איזו סירה?
התברר שאנחנו בעיצומו של אימון לקראת אליפות הודו, והדמויות שלצידן ישבנו הן נבחרת הרפטינג של צי הצוללות ההודי בראשות הקפטן שלהם. כולם אקדמאים בעלי ותק רב בצי ההודי. ישראל זו מעצמה ענקית שהם מכירים את תוצריה. הקפטין היה אפילו בחיפה פעם בהפלגה. לא יכול להיות שהיא קטנה פי 20 מרג'אסטן. כן, בטח. הם בטוחים שאנחנו עובדים עליהם. גם אצלם נהוג לספר צ'יזבטים מסביב למדורה.

למחרת, כשערפילי הבוקר עדיין על הנהר, הציוד והמצלמות כבר אטומים בחבית כחולה קשורה היטב לסירה, וכולנו חנוטים במיי ווסט, חילק הקפטן הוראות אחרונות. האשדים כאן מהירים וגדולים וכדי שהסירה לא תעוף אישתי צריכה לשבת בחרטום ולהחז בחבל, ואילו אני אצוות בשורה האחרונה של החותרים. הסתכלנו על כל הנבחרת ואז נפל לנו האסימון: אנחנו המשקולות. ההודים שוקלים חצי מאיתנו.
באשד הגבוה הראשון הקפטן הודיע שבאשד הזה תמיד הסירה מתהפכת ונתן בשנית הוראות התנהגות בחרום. אבל השיטה הוכיחה את עצמה. החותר שלצידי הועף באוויר החוצה מהסירה אבל המשקולות האנושיים מקדימה ומאחור ייצבו את הסירה בין הסלעים. לאחר שמשינו אותו חבריו צחקו עליו שאיך זה שטירון כמוני נשאר בסירה וחבר נבחרת עטור נסיון ומדליות עף באוויר כמו עלה.

בצי כמו בצי יש תירגולות שצריך לבצע.
תרגולת ראשונה: כולם למיים - תורן נשאר על הסירה.
לצוף על בגב בגנגס. שקט מוחלט. מיים קפואים. ציפורים מצייצות ביער על הגדות. רחש הנהר. הרגשתי כאילו אני לא זז. רק כשהסתכלתי לגדה הבנתי באיזו מהירות מטורפת אני נסחף בזרם.
תרגולת שניה: עגינה לצ'אי ליד צוק גבוה וקפיצת ראש ממנו לגנגס. הנבחרת מטפסת בקלילות. הקפטן נותן דוגמה אישית. רבע שעה וממשיכים.
תרגולת שלישית: התהפכות. פה כבר ריחמו עלינו והתרגולת בוצעה במיים שקטים יותר.

לרישיקש הגענו כשאוזנינו מצלצלות עדיין מרעש האשדים ופנינו מחוייכות. חמש דקות במזח להעלות את הסירה ולרתום אותה לרכב - וקדימה. הקפטן הזמין את כולם לטאלי במזנון הקרוב. אנחנו שוב בהודו המוכרת.

להמשך...

אומגה 3

נסעתי לחתונה. 

בפגישה המשפחתית של בני הדודים מכל רחבי הארץ, לאחר העדכונים המתבקשים במצב הילדים, ההורים, בריאותם ומעשיהם, דנו סביב השולחן בתוספי מזון. בת דודתי הצהירה שבלי אומגה 3 חייה אינם חיים, ושיבחה וקילסה את הקפסולה המופלאה. בני המשפחה הסועדים הניחו מזלגותיהם לרגע והחל ויכוח על יתרונות וחסרונות האומגה. רק כשתפסה אותי בת דודתי מחייך מאחורי השפם היא התחילה להבין לאיזה ברוך הכניסה את עצמה ואודם שלא מיין התחיל לכסות את פניה.


היום אומגה 3 זה תוסף תזונה שקונים אותו בבית המרקחת בקפסולות. אין לזה טעם מיוחד וגם לא ריח מיוחד. פשוט תוסף מזון אחד מרבים.
פעם קראו לזה שמן דגים, קנו אותו בבקבוק זכוכית גדול ונתנו לילדים כף ביום כדי שיגדלו ויחכימו. יש לזה ריח נורא וטעם עוד יותר נורא. ברור שהילדים שנאו את זה ונלחמו בכל כוחם באמהות הפולניות שהתעקשו לדחוף להם את הגועלנפש לגרון. בדרך כלל האמהות התייאשו אחרי שהיו צריכות לנקות את השמן המגעיל שלא יורד מהבגדים והסביבה אחרי שהילד החבוק השתולל והשפריץ את תכולת הכף לכל עבר. לא עזרו איומים, לא הבטחות וגם לא כשהאבא החזיק את הילד האומלל בכל הכוח והאמא דחפה לו בכף לפה.

רק אצל בת דודתי זה לא עבד ככה. היא בלעה את שמן הדגים בלי ציוץ.

אותי, סרבן שאין לו תקנה, גררה אימי לדודה לראות איך ילדה אפילו יותר גדולה ממני בולעת בשקט שמן דגים. אולי אלמד ואסכים. אז ככה: דודתי הושיבה את הבת על השייש, הושיטה לה כף מלאה, ואחרי שבלעה קיבלה פרס - מטבע של 10 פרוטות. את המטבע שלשלה בת הדוד לצנצנת. כשהתרוקן בקבוק השמן והתמלאה הצנצנת הלכו האמא והבת יד ביד עם צנצנת המעות לבית המרקחת וקנו בקבוק חדש של שמן דגים!

שמן הדגים עזר. עובדה. היום באמת היא הרבה יותר גדולה וחכמה.

להמשך...