ישבנו עם יוג'ין על שתי אבנים במרומי גבעת פסולת המכרה שמעל הכפר ובענף הדק שרטטתי קווים בחומר השחור שבעיקרו אבנים ובחלקו אדמה. מאחורינו ההר התלול בשפעת יערותיו שנמוגים בתוך ענן, וכך גם מלפנינו מעבר לנהר. בין לבין בעמק הצר הכפר שמתחתינו, הנהר, והענן הכהה, הכבד שיושב בין ההרים והופך את האויר לרסס רטוב ואפור. קייץ בצפון רומניה.
אחרי שצ'אוצ'סקו הופל, כל המכרות שלאורך העמק נחסמו. פתאום זה כבר לא היה כדאי. אבל כשחסמו בחיפזון לא טרחו מעבר לבנית קיר בטון בפתח המכרה, וכעת המכרה מוצף כולו. אולמות אולמות ענקיים של מים. אחרי שבוע של גשמים כאלה כמו היום מגניבים בני הכפר מבטים מודאגים אל ההר שמעליהם. כל שנחוץ היא התמוטטות קלה בתוך המכרה הנטוש - ובום! כל הכפר מוצף. מליוני מטרים מעוקבים של מים יעיפו את הקיר החוסם כמו נייר ואחריו את הכפר כולו.
הנהר, שעל גדתו הכפר, זורם בזרם מהיר ושקט. המים החומים כבר הגיעו לתחתית שקי הבוץ שהוערמו לאורך גדותיו למניעת הצפה. הגשם לא מפסיק שבוע. הכביש אל הכפר נסחף והגענו כולנו בדרכי עקיפין במכוניות שמקפצות על שברי אספלט ,אבנים שהגיעו עם הזרם ופלגי בוץ צעירים ומהירים. הודיעו ברדיו שהכפרים באיזור כולו מנותקים בגלל השיטפונות.
בהפסקה הקלה בגשם עלינו וטיפסנו על הגבעה השחורה המאיימת מאחורי הכפר.
קצת לצאת לפני שיתחיל הגשם מחדש. "אתה רואה את עמודי החשמל האלה שחוצים את העמק?״, אמר יוג׳ין, ״שמו אותם פה כשבנו את המכרה. היתי ילד. אולי בן 10. עד אז לא היה פה חשמל. גם לא מים זורמים. בימי ראשון הפועלים נסעו, אז המצאתי משחק מעניין. אומגה מצד אחד של העמק לצד השני על חוטי החשמל. הייתי שובב. אמא שלי? היא עודדה אותי להצטיין בכל ולשאוף גבוה. היו ילדים שחטפו מכות בבית על תרגיל האומגה. אבל זה היה כף."
"הנהר הזה היה מלא אז בדוברות עצים. ככה השיטו אותם מהיערות למנסרה. פועלי ההשטה היו צריכים להיות מאד זהירים. לא תמיד הם הצליחו להוציא בזמן את היד או הרגל מבין הקורות המתנגשות ואצלנו בכפר היו כמה וכמה חיגרים ופיסחים מהעצים האלה. זה היה שייט
של שבוע. בחופש הגדול היינו אורזים תרמיל אוכל ומקבלים טרמפ על דוברות העצים העירה. ככה חבר שלי נהרג. חזרנו בטרמפים." "בגיל 16 החלטתי לברוח מרומניה. אמא שלי עודדה אותי. רצתה שאחיה יותר טוב ממנה. תפסו אותי בגבול,
הכניסו לי מכות רצח וישבתי בבית הסוהר חודש. אתה יודע מה זה בית סוהר רומני? אבל בגלל שהייתי ילד ואבא שלי היה ראש הכפר שחררו אותי בסוף. בגיל 17 ברחתי שוב. הפעם הצלחתי וגם הגעתי לאמריקה. עבדתי בכל דבר ושלחתי כסף הביתה. חלק ממנו גם הגיע. מזה ההורים שלי הרחיבו את הבית כמו שאתה רואה."
די חם. הגשם התחדש והתחלנו להחליק ולרדת חזרה לכפר. הפשפש הקטן ליד שערי העץ שדרכם נכנסות העגלות והמכוניות לחצר היה פתוח. כל האורחים ישבו על הספסלים והכסאות המאולתרים מתחת לסככת הפח הגדולה בכניסה לבית (יחד עם המכוניות), ליבו את הגחלים בגריל, הקציפו שום מרוסק לסטייקים, עישנו, שתו ליקר אוכמניות תוצרת עצמית ודיסקסו האם נוכל לצאת מפה מחר או שאנחנו תקועים. עצי התפוח והאגס הגבוהים שמסביב זירזפו מים ללא הפסק.
"ביקרתם כבר את ההורים שלי? בואו, בואו. רק אקח מפתח ופנס״.
מאוזולאום קטן מתגלה בין השיחים במורד. צריך לפתוח את דלת הברזל. שני קברי בטון גדולים בגובה אדם בתוך הביתן שמוסתר בין העצים. בית המגורים עשוי עץ אבל את המאוזולאום בנה יוג'ין מבטון. לנצח.
"כל שנה אני מוכרח לבוא לבקר. מפה בא הכוח שלי. יותר משלושים שנה בקליפורניה, אבל עכשיו כשיש לי כסף כל שנה אני בא. אף אחד לא גר פה היום. השכן ואשתו מחזיקים לי את הבית. זה הפרות שלהם שאתם רואים פה על המדרון. כשאני מגיע כל המשפחה והחברים מוזמנים לסוף שבוע. כולם באים."
וכולם באו. עם סלים מלאים מהבית וארגזי שתיה שקנו בדרך.
הגשם ממשיך ומתחזק והערב יורד. עכשיו קיץ, ויוג'ין הבטיח לעצמו עוד בקליפורניה שכולם ישבו סביב המדורה. אז מה אם יורד גשם. יריעת פח גלי מופיעה ומונחת על העשביה הגבוהה בתוך הבוץ, עליה מושלכים בלי חשבון בולי עץ מבוקעים שהוכנו לתנורים של החורף. השכן, במעיל גשם של דייגים ומגפי גומי, שופך כמויות של דלק על העצים ויש מדורה. ענף אורן נכרת ללא טכסיות יתרה ומושלך על האש שיהיה ריח טוב. גשם זלעפות. אש ומים.
את אשתו יוג׳ין הכיר באינטרנט. צעירה מקומית מכפר אחר שלמדה בתיכון בעיר והחליטה שיהי מה - היא מוכרחה לצאת מזה. אם לא לבדה אז בנישואין. הם התחתנו לפני שנתיים.
במיטה הרכה ליד האח הלוהט, שהודלק במיוחד בשבילנו, שומעים עדיין את האורגן והגיטרה, את השירים ואת פיצפוצי הבשר על האש.
תיאודורה קמה ראשונה. היא החותנת, היא האמא, והאחריות עליה. מה גם שהיא מאד נרגשת ואין לה סבלנות לישון. מחר היא טסה בפעם הראשונה. לאמריקה. הבת שלה רוצה את אמא לידה. הם יבואו כל שנה לבקר. בחוץ גשם וכולם עוד ישנים, אבל היא חייבת להכין את הספציליטה שלה לארוחת הבוקר.
הבצק כבר הועמד לתפיחה ראשונה כשעוד נשים מצטרפות לעזרה. גוש הגבינה הגדול מתפורר לקבוצות ומוחבא בגבעות הבצק הקטנות שמסודרות על משטח העץ לתפיחה השניה. בינתיים שותים קפה, חותכים, שוטפים ומפטפטים. המחבתות מוכנות על האש לקבל את העוגות שבדרך בקול תוסס. כעת השלב העדין. להפוך מצד לצד, לא לשרוף אבל לטגן עד לאפיה מלאה וזהובה. ריח הקפה והטיגון יחד עם קולות הצחוק והפטפוט ממגנטים אליהם את כל מי שעדיין לא קם. בפתח המטבח החמים מצטופפים כל האורחים בציפיה רעבה והנג-אובר קשה. אחד אחד יוצאים מהבילים המאפים מהמטבח אל שולחן האוכל הגדול."קחו, קחו, שלא יתקרר. יש לכם כוסות לקפה? תיכף יגיע עוד".
מאפה גבינה חם בבוקר גשום. גן עדן בעין הסערה.
- איך עשית?
- אה, זה פשוט.
שעה לקח להוציא ממנה את המתכון.
- איזו גבינה?
- גבינת פרה.
- מה גבינת פרה? יש הרבה. איזה לבקש בסופר?
וככה זה נמשך עד שהיה לי משהו ביד שיכולתי לנסות אחר כך בבית. ומהנסיון יצא ככה:
מאפה המחבת של תיאודורה
מרכיבים לבצק:
1 ק"ג קמח
2 ביצים
1/4 כוס שמן
50 גר' שמרים טריים או 2 כפות שמרים יבשים
2.5 כוסות מים
1/4 כוס סוכר
מרכיבים למילוי:
1/2 ק"ג גבינת טבורוג יבשה, גבינת קאש או טיב טעם או גבינה יבשה ללא מלח אחרת.
קמצוץ מלח
1/2 כוס סוכר (אפשר יותר לפי הטעם)
הכנה:
לשים את הבצק ומעמידים עד שתופח כפול מנפחו.
מרדדים ומחלקים לדיסקיות בקוטר 15 ס"מ בערך ועובי 1 ס"מ. (יוצא בערך 10)
מערבבים את חומרי המילוי ומחלקים אותו על מחצית ממספר הדיסקיות.
מכסים עם הדיסקיות הנותרות ומהדקים מסביב היטב שהמילוי לא יצא.
מתפיחים שוב עד להכפלת הנפח.
מטגנים כל מאפה במחבת מכוסה על אש נמוכה עד שמזהיב קלות. הופכים ומטגנים כנ"ל.
מגישים חם
להמשך...
